פתיחה

עבודה זו  תעסוק בסיפור עדותה של אפרת גיל, אישה צעירה בת קיבוץ, אשר חוותה אלימות מינית קשה-

 אונס קבוצתי וגילוי עריות בקיבוץ בו נולדה, מנקודת מבט פמיניסטית- של “אני מאמינה לה”, פוסט עידן me too. 

עבודה זו כוללת מקורות ראשוניים- תיעוד של מה שנכתב על אפרת,

ומה שהיא עצמה כתבה והשאירה אחריה, וכן ראיונות עם אנשי מקצוע וחברים.

 היא כוללת גם את הזיכרון האישי שלי מההיכרות עם אפרת.

אפרת  הייתה חברה שלי.  היא שינתה את חיי, עיצבה את הזהות שלי, הפכה אותי למי שאני היום.

מעבר לכך,  הייתה גם פעילה חברתית ומחנכת (כפי שסופר על ידי מוקיריה).

 היא שאפה לשנות את העולם,  לתקן כל אי צדק שנתקלה בו.

 היא הייתה עקשנית, בלתי נלאית, גמלונית ומגושמת קצת מבחינה חברתית,

בשביל אנשים מסוימים היא הייתה אפילו יותר מדי,

 אבל אני הערצתי את האידיאליזם שלה ואת הדבקות במטרה.

נדמה  לי שהסיפור האישי של אפרת “נשמט מן הארכיון” (כפי שכינתה זאת הרטמן, 2008) .

לא נשאר כמעט תיעוד מן העדות של אפרת לגבי הפגיעות שעברה,

המורשת הרוחנית שלה, הטענות שהיו לה כלפי הקיבוץ והמדינה.

עבודה זאת הינה התחלה של  ניסיון לספר מחדש את הסיפור שלה

ולהציע לה את מעט הצדק שלא זכתה לו בחייה .

הכוונה היא לא לזהות את הנאשמים ולהרשיע אותם, אלא ניסיון להילחם בשכחה.

הסיפור שלה הוא  איום וקשה מדי וקשה להאמין שמקרים כאלה אכן קורים במציאות.

הוא כולל בתוכו פגיעות מיניות מרובות. דווקא בגלל זה חשוב לי לכתוב עליו .

כי מקרים כאלה אכן קורים במציאות לצערי,

ולעיתים קרובות מדי.

זה סיפור על טראומה והיכן שיש טראומה, כתבה ג’ודית הרמן (1992),

 יש גם השכחה, הכחשה והדחקה-

משום שקשה להאמין שבני אדם מסוגלים לחולל זוועות כאלה,

הדעת אינה סובלת את האלימות והאכזריות שבסיפורים מבעיתים  כמו הסיפור של אפרת.

אני רואה זאת  שוב במו עיני,

 עם הכחשת זוועות השבעה באוקטובר

והעלמת העדויות לפשעי המלחמה שישראל ביצעה בעזה כתגובה.

בניגוד לאפרת, התפכחתי מהאמונה שאפשר לתקן את העולם,

אני מבקשת מעט שבמעט-

לנסות לייצר, ככל שניתן צדק אפיסטמי ופרשני  עבור החברה שלי שאינה.

סקירה ספרותית

קיבוץ-מהו? הגדרה על קצה המזלג

לפני כ100 שנה קטנה של צעירים יהודים מהגרים ממזרח אירופה,

בהשראת אידיאלים ציוניים וסוציאליסטיים, הקימה את הקיבוץ – “קהילה” על חופי הכנרת.

מקימי הקיבוץ דמיינו אותו  כקהילה מלוכדת ושוויונית, המבוססת על בעלות משותפת על אמצעי הייצור והצריכה,

שבה כל החברים מקבלים יחד החלטות בהצבעה על פי רוב ונושאים באחריות קולקטיבית.

קהילה שאין בה שום רכוש פרטי, הדואגת לצרכים של חבריה ומשפחותיהם.

 להלן אוסף הצהרות שמתארות את הקיבוץ כ:

“…קהילה קולקטיבית התנדבותית, בעיקר חקלאית, שבה אין רכוש פרטי

 ואשר אחראית לכל צורכיהם של חבריה ומשפחותיהם”

(אנציקלופדיה יודאיקה 1969 אצל פידלר, 2002)”.

..ארגון להתיישבות המקיים חברה שיתופית של חברים המאורגנת על בסיס בעלות משותפת על נכסים.

מטרותיו הן עבודה עצמית, שוויון ושיתוף פעולה בכל תחומי הייצור, הצריכה והחינוך.”

 (הגדרה משפטית ברשם האגודות השיתופיות (אצל פידלר,2002).

כשמונים אחוזים מן  הקיבוצים הוקמו עוד בטרם קום המדינה, כחלק מיישוב הארץ.

תנועת הקיבוצים והמושבים נחשבו להתפתחות ייחודית של הסוציאליזם בישראל,

בשונה ממדינות אחרות בעולם, שבהן האידיאולוגיה הסוציאליסטית באה לידי ביטוי במפלגות פרלמנטריות ואיגודי עובדים

. סוג כזה של התיישבות נחשב אז למודל ייחודי בעולם,

אשר הצליח  להתקיים באמצעות מערכת ערכים נוקשה ומחייבת.

 החברים בקיבוץ נדרשו להזדהות מוחלטת איתה. (נבון,  2010 ,עמוד 5) .

הם היו מחויבים לגור בבית שהוקצה להם, לעבוד בעבודה שנדרשה מהם וכולי. 

הקיבוץ החליט אם ומתי יורשו להמשיך להשכלה גבוהה ואיך יגדלו ילדיהם, אפילו כמה זמן מותר לילדים להיות עם הוריהם .

 בתמורה סיפק הקיבוץ את כל צרכיהם החומריים של חבריו ודאג לטיפול בילדיהם.

הקיבוץ שלט הלכה למעשה בכל היבט של חיי חבריו. (מישל וטנר,2023).

מערכת החינוך של התנועה הקיבוצית

התנועה הקיבוצית התגאתה במערכת החינוך שלה ששמה דגש על שוויון, שיתוף פעולה וכבוד האדם. (שוהם, 1996).

החינוך נועד להביא את הילדים להשתלב בקיבוץ כחברים יצרניים.

 החל מאמצע שנות החמישים ועד שנות התשעים הונהגה בקיבוץ לינה משותפת של הילדים בבית הילדים,

 עם מטפלות שדאגו לצרכיהם וחינוכם.

בלילות נותרו הילדים לבדם, חוץ משומר לילה תורן שהשגיח עליהם.

האם היה בכך להבטיח מוגנות עבור הילדים ? לא בטוח.

המשבר בקיבוצים והשפעותיו החברתיות

בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה מהפכה הכלכלית במדינת ישראל:

היא באה לידי ביטוי  בכניסת בעלי הון פיננסיים לכלכלה, התחזקות הקפיטליזם,

 וצמצום המגזר הציבורי לטובת הפרטה רחבה מהפכה זו הביאה. לשינוי בזהות הקיבוצים והמושבים –

היחלשות האידיאולוגיה הסוציאליסטית והגברת ההתמקדות בכלכלה פרטית ויוזמה אישית ,

מעבר מהתארגנויות חברתיות פוליטיות להתארגנויות כלכליות גרידא – מגמות בעבודה ובמבנה הפרנסה,

 לצד תופעות של הפרטות נרחבות ומשברים כלכליים גדולים בקיבוצים ובמושבים.

תחילת תהליך השינוי בקיבוצים ובמושבים לווה במשברים כלכליים וחברתיים,

 שהובילו להתרחקות מהעקרונות הסוציאליסטיים שאפיינו את החברה החקלאית הקולקטיבית בעבר. (נבון,2010).

המשבר הכלכלי והערכי בקיבוצים הביא למצב של מתח, מצוקה וחוסר וודאות והביא להיווצרותו של מצב אנומי-

התפרקות של נורמות וכללי התנהגות מקובלים,

התפוררות וניכור בין החברים לבין עצמם, ואובדן של הלכידות החברתית.

 בני הנוער שגדלו עד אז בחברה מבודדת, החלו להיחשף לתקשורת המונים .

הם הפסיקו להתקיים כמורמים מעל, קבוצה אליטיסטית ונטמעו בתרבות הנוער בת זמנם.

 יחד עם זאת,

 עדיין התקיימה בקיבוץ  אמונה שאורח החיים השיתופי מונע התנהגות עבריינית כמו גניבה, תקיפות, הטרדה ואונס.

הייתה תפיסה שדברים כאלה עלולים לקרות בחברות אחרות-אבל לא “אצלינו”. (שוהם, 1996)

הקיבוצים והאלימות הבינאישית

הסגירות והבידוד של הקיבוצים ,ביחד עם תפיסת זהות קולקטיבית חזקה ,

יצרו מצב שבו חברי קיבוץ שנפגעו היו עלולים להימנע מלדווח על כך לגורמים חיצוניים כמו המשטרה.

הבדלנות הזו עלולה לייצר עבור הפוגעים הגנה מפני ביקורת חיצונית

וגם להרתיע נפגעים מתלונה במשטרה,

 מחשש לסטיגמה, הפעלה של לחץ חברתי ואפילו איומים ישירים.

תחושת הזהות הקולקטיבית החזקה והמנגנונים הפנימיים לפתרון סכסוכים

עשויים להרתיע נפגעים מלדווח על פגיעות לרשויות חיצוניות,

 מה שמוביל לתת-דיווח ולחוסר התערבות.

בקיבוצים בישראל,

אף על פי שהם נתפסו באופן מסורתי כקהילות חילוניות ושוויוניות

ולא כקהילות דתיות שמרניות,

  בכל זאת  קיימים בהם אלמנטים מבניים מסוימים הדומים לקהילות סגורות אחרות.

 ניתן לשער שקיימת תופעה של תת-דיווח על עבירות מין בקיבוצים בנסיבות אלה,

 גם ברשומות של הקיבוצים עצמם וגם באלו של המשטרה.

 (Mishel and Tener , 2023, (Shoham, 1996,2009

פרשת האונס בשומרת

באופן יוצא דופן מקרה אונס קבוצתי בקיבוץ שומרת זכה לסיקור תקשורתי נרחב, ואף לתיעוד במחזה ושיר.

באותו מקרה, נערה בת 14 התלוננה על שמונה נערים בקיבוץ אשר ביצעו בה מעשה אונס קבוצתי.

 זה קרה אחרי שאמה של הנפגעת הגישה תלונה במשטרה.

בחקירתה סיפרה הנערה שהיא שיתפה את האחות של הקיבוץ במה שקרה לה,

אך זו לא דיווחה על כך הלאה.

 היא סיפרה גם שהיא חששה להתלונן כנגד הפוגעים שהיו בני קיבוץ בפני עצמם.

 ארבעה מן הנערים האלה הורשעו במעשה, לאחר ערעור.

המקרה סוקר בתקשורת בישראל בתור הוכחה לכך שהקיבוצים לא היו נעלים מוסרית כפי שהציגו את עצמם, ואילו העיתונות הקיבוצית תיארה את המקרה כמקרה חריג ולא מייצג –

שבו הקורבן סבלה מ”בעיות אישיות”. (שוהם, 1996, 2009)

תיאור המקרה

ב25.01.2005 התפרסמה הידיעה על מותה של אפרת באתר החדשות “וואלה” תחת הכותרת הסנסציונית:

 “סטודנטית שהתאבדה בירושלים עברה אונס קבוצתי”.

הכתבה כוללת הן ציטוטים ממכתב ההתאבדות שהשאירה אחריה אפרת:

“אני חווה פלאשבקים מאוד קשים, שלא מאפשרים לי לשכוח את שעבר עליי.

החברה הישראלית לא מוכנה להתמודד עם הפוסט-טראומה שלי,

עם התעללות מינית… עם אונס קבוצתי“
לחולי נפש עלינו לעזור כי הם זקוקים לעזרתנו.

 לנפגעות התעללות מינית עלינו לעזור כי אנחנו כחברה אפשרנו את הפגיעה בהן,

 ויש לנו את החובה לסייע להן, כלוחמות שחזרו משדה הקרב האכזר ביותר שהמציאה האנושות.

אני רוצה לגדול ולהיות אזרחית טובה ולתרום למדינה.

יותר מכל אני רוצה לחיות ולא לפגוע בעצמי. אבל אני לא יכולה לבד. אני צריכה עזרה”

הילה קרנר סולימן, מנכ”לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל, התייחסה למקרה בזעזוע ובכאב:
“אנו מזועזעות וכואבות את מותה הטראגי, לאחר ייסורי נפש קשים.

 היא הייתה אישה צעירה מקסימה, אינטליגנטית ומוכשרת.

 נפגעת גילוי עריות שלאחר שנים של מאבק אמיץ לא עמדו לה כוחותיה

“היא לא רצתה למות. היא רצתה לחיות והתחננה לעזרה.

 במשך שבועות היא ניסתה למצוא מקום טיפולי מתאים (אבל)

 בשירותי בריאות הנפש במדינת ישראל אין מקום

 המותאם לצרכים הייחודיים של נפגעות גילוי עריות ושל נפגעות תקיפה מינית קשה,

 הסובלות גם שנים לאחר ההתעללות המינית מתופעות פוסט-טראומטיות

(כיום המצב הזה השתנה, כנראה שגם המכתב של אפרת תרם לכך)

המכתב שהשאירה לנו הוא כתב אישום נוקב על כישלונה של החברה, שלא זו בלבד שלא הגנה עליה כילדה,

 גם לא טיפלה בה כבוגרת ונטשה אותה לבדה במערכה.

 היא כתבה את המכתב מתוך כוונה להעביר את המסר לכנסת ולמקבלי ההחלטות,

 ואנו רואות בו צוואה שמחייבת את רשויות הבריאות והרווחה

 להקים בדחיפות מסגרות ייחודיות לטיפול מקיף ומתמחה לנפגעות עבירות מין”.

הכתיבה של אפרת והארכיון הדיגיטלי

הכתיבה שהשאירה אחריה אפרת היא מה שמכונה “מקור ראשוני” (שקדי, 2003).

זו עדות של אישה צעירה שהייתה קורבן והתאבדה.

שהתפרסמה כחלק מפרויקט תיעוד עדויות של שורדי ושורדות תקיפה מינית.

 לכאורה נדמה, שמשום שהכתיבה שלה פורסמה ברשת, היא תתקיים שם לתמיד.

 אבל למעשה, מידע שקיים באינטרנט יכול ללכת לאיבוד ב”חור שחור”, מכל מיני סיבות.(פלג, 2024)

בעלי אתרים עשויים לבחור להסיר מאמרים מאתרי האינטרנט או מהארכיונים שלהם .

כתובות האינטרנט (URL) של עמודים וקבצים ברשת עשויות להשתנות,

דבר שעלול ליצור קישורים שבורים ולא נגישים.

אתרים עלולים להיתקל בבעיות טכניות,  כמו כשלים בפעולת השרתים.

במקרים מסוימים,  דפי אינטרנט  עלולים להיעלם עקב הזנחה או נטישה.  

בעליהם של אתרי אינטרנט עלולים לנטוש אותם,

 ולהניח לאתר ולתכניו להידרדר בהדרגה מחוסר תחזוקה.

גם חוקים או צווים של בתי משפט עשויים לכפות הסרה של מאמרים מסוימים מהאינטרנט, עקב לשון הרע וכולי’.הפחד שלי היה שהכתיבה של אפרת , ששמורה בענן של שרת, תיבלע בחור שחור כזה ותאבד.

ולכן, כמו נזיר בתקופה שלפני המצאת הדפוס,

אני מעתיקה את הכתוב כלשונו, מילה במילה עד כמה שניתן.

כדי להיאבק בשכחה.

הרוע על פי אפרת

את המילים האלה אפרת כתבה לי בתגובה בפורום באתר “תפוז”, שנסגר מאז:

הפשעים המזעזעים שנעשו בנו

האכזריות הבלתי נתפסת הזאת, הרוע, חוסר ההיגיון המוחלט 

כל הדברים שאנחנו לא מצליחים להבין איך הם קרו ואיך אפשר בכלל כי זה נוגד כל אמון בסיסי שיש לנו בעולם 

אנחנו מנסים להכניס לכל דבר סיבה והגיון להכל  להאמין שזה בגללנו שאנחנו את זה על עצמינו

ואז יש הגיון ויש את מי להאשים במה שקרה,  אבל זאת אשליה, שפוגעת בנו והורסת אותנו.

ואת לא אשמה ולא הבאת את זה על  עצמך

 ושום דבר חי בעולם הזה כולל את לא נותן  לגיטימציה לפגיעה הקשה הזאת בגוף שלך” –

.(התאריך אבד)

---

אלימות מינית ונוער בסיכון בקיבוצים: גורמים ואתגרים (אפרת גיל, 2002)

עבירות מין ואלימות מינית מתרחשות בכל חברה, בכל זמן ובכל מקום.

עם זאת, מדוע התמודדות עם תופעות אלו בקיבוצים נראית כה קשה?

 מדוע נדרשת לקיחת אחריות ייחודית מצד הקהילה הקיבוצית? מדוע הנוער שלנו נמצא בסיכון מוגבר?
אינני אשת מקצוע, אך אני יכולה להעלות מספר סיבות אפשריות לכך:

1.  הפרדה בין הקיבוץ למדינה

מאז היווצרות החברה הקיבוצית,

היה נהוג לשמור את העניינים הפנימיים בתוך הקהילה ולמנוע מעורבות של גורמים חיצוניים.

 גישה זו יצרה נורמת הסתרה והימנעות מהתמודדות, שהשתרשה לאורך דורות.
אותו דפוס משפיע גם על הנוער, המקבל מסרים – מפורשים וסמויים – שעליו להסתיר ולא לשתף.

תאמינו לי. למה לא ידעתי בזמן שאפשר לפנות למשטרה? למה לא ידעתי מיד שאפשר לדבר עם פקידת הסעד?

2.  טראומות עבר של המבוגרים

רבים מחברי התנועה הקיבוצית עצמם חוו טראומות קשות במסגרת הלינה המשותפת.
כתוצאה מכך, רבים מהם מתקשים להתמודד עם טראומות דומות של ילדיהם.

3.  שינוי במבנה האחריות על גיל ההתבגרות

בעבר, חברי הקיבוצים עברו את גיל ההתבגרות תחת אחריות מערכת החינוך הקיבוצית.

כיום, האחריות הועברה להורים, רבים מהם אינם יודעים כיצד להתמודד עם האתגרים

משום שחוו התבגרות שונה בתכלית, תחת השגחת המטפלות והמחנכות בקבוצה.

4. חוויות קשות בלינה המשותפת והשפעתן על דפוסי התנהגות

חלק מהצעירים בקיבוצים היו ילדים בתקופת הלינה המשותפת, וחוו בה חוויות קשות של נטישה ואלימות.

אותם הילדים שבכו נורא בלילות בבית הילדים ואף אחד לא בא אליהם,

 ושברחו לבית הוריהם אך הוחזרו בכוח, ושחוו אלימות מצד המטפלות – הם אותם הנערים שלימים החריבו את גופי במוסד.

5. היעדר השגחה צמודה במגורי הנעורים

במוסדות החינוכיים ובמגורי הנעורים קיימת לינה משותפת ללא השגחה צמודה של מבוגרים.
מצב זה יוצר נגישות גבוהה לחוויות מיניות, חיוביות ושליליות כאחת.

6. זמן פנוי ללא מסגרות ואלטרנטיבות לעשייה

בני נוער בקיבוץ נחשפים לזמן פנוי רב ולמחסור באפשרויות תעסוקה או מסגרות חינוכיות תומכות.

חניך משועמם הוא חניך פצוע – או פוצע.

7. פירוק המערכת הקיבוצית והשלכותיו

בשנים האחרונות חלה התפוררות מהירה של האידיאולוגיה הקיבוצית ושל המוסדות הקהילתיים, מה שהוביל לשלושה גורמים מרכזיים:

• מתח ואלימות בבית – מצוקות כלכליות וחברתיות של ההורים מועברות ישירות לילדים.
• חוסר אמון בעולם המבוגרים – נוער הקיבוצים רואה כישלון של המבוגרים, ולכן נמנע מפנייה אליהם לעזרה.
• תחושת חוסר שליטה מוחלטת – בני הנוער חווים חוסר ודאות, חוסר יציבות, והעדר שליטה בגורלם.

---

אלימות מינית כניסיון להשגת שליטה וכוח

חשוב להבין:
אלימות מינית אינה נובעת רק מתוך צורך מיני, אלא בעיקר מתוך רצון לשליטה ולכוח.

אלימות מינית משתמשת באקט המיני כאמצעי לשליטה, השפלה ופגיעה בקורבן.

בני הנוער בקיבוצים, הנמצאים בתחושת חוסר שליטה על חייהם,

עלולים לפנות לאלימות מסוגים שונים – פיזית, נפשית ומינית – כלפי חבריהם.

אקטיביזם והתנגדות” 

אני לעומת זאת, שואפת לתאר את אפרת לא רק כקורבן, אלא גם כאידיאליסטית אקטיביסטית צעירה.

שעשתה כל שביכולתה כדי למנוע מאחרות להיפגע כמו שהיא נפגעה.

בתיכון, אפרת יזמה התנדבות בחוות סוסים טיפולית, מקום שלא קבל מתנדבים לפני כן.

 היא  התנדבה במועדונית לילדים אתיופיים בתלפיות.

לאחר מכן התנדבה לשנת שירות בשומר הצעיר, שם הדריכה בני נוער, משכונות מצוקה.

 היא המשיכה לשירות צבאי כמורה חיילת בשכונת התקווה , אותו השלימה במלואו.  

היא הייתה דמות פעילה מאוד במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ,

שם סייעה בכתיבת חומר הסברה ומערכי שיעור בנושאי אלימות מינית.

ולכן הסיפור שלה לא צריך להיקרא כמעשה של “אנתרופולוגיה אפלה” כפי שמכנה אותה אורטנר (2016).

 סיפור אפל של התעללות מינית בלתי נתפסת.

 הסיפור שלה, למרות ייסורי הנפש שעברה, צריך להיקרא גם כסיפור של אקטיביזם,

 של התנגדות לכל צורה של אי-צדק שבה נתקלה.

הצדק שניתן לתת לאפרת הוא לא רק צדק אפיסטמי, כלומר-

לקבל את העדות שלה על הפגיעות המיניות שעברה ולהאמין לה, אלא גם צדק פרשני ונרטיבי,

 להאמין לה שמה שאירע לה אינו טרגדיה אישית, אלא תוצאה של מהלכים חברתיים והיסטוריים שאותם תיארה בהרחבה.

סיכום

הארווי  (1988) קוראת לנו למקם את הידע ולעגן אותו , שלא יתקיים “בחלל ריק”.

הידע שיש לי אודות אפרת מגיע קודם כל מההיכרות האישית שלה,  כחברה שאהבתי ואבדתי.

מהכתיבה שאפרת השאירה אחריה, מידיעה מאתר וואלה ומראיונות שערכתי עם אנשים משמעותיים בחייה, שהאמינו לה.

בעגה האקדמית מכונה תהליך זה של מחקר איכותני  “טריאנגולציה” (שקדי, 2003).

הצלבה בין שלושה מקורות של מידע (הזיכרון שלי, הראיונות עם החברים, הכתיבה עליה והכתיבה שלה).

אני שואפת לספר את הסיפור של אפרת בצורה הוגנת, אבל “לא אובייקטיבית”

כי זו עלולה להיות מבנה חברתי שמשמר דיכוי באופנים שונים,

בין היתר על ידי יצירת איזון וסימטריה בין גרסת התוקפן לזו של הקורבן- שמאחר והיא מתה,

 אינה מסוגלת להגן על כבודה ושמה הטוב.

 או לתת במה להכפשה והאשמת קורבן.

השמטתי פרטים מזהים מסוימים, כמו הקיבוץ שבו גדלה וגם לא את תגובת הוריה.

לא בקשתי את תגובת הקיבוץ, והשמטתי  מהסיפור גם תיאורים גרפיים של הפשעים  שנעשו באפרת,

מחשש שהכתיבה שלי תידרדר לפורנוגרפיה ומציצנות.  (כפי שמזהירה הרטמן, 2008)

משום שאפרת לא נמצאת בחיים כדי לתת לי רשות לספר את הדברים הללו.

נמנעתי מלפרסם הפניה למקום שבו אפרת פרסמה את היומן שלה תחת שם בדוי.

היא לא נתנה לי רשות לעשות כן.

נאלצתי לצמצם בתיאור הזיכרונות שלי מאפרת.

וגם מתיאורי הרגשות שהכתיבה עוררה בי. מהכאב, האבל, הכעס והאהבה.

הרגשות האלה, לפי היל (2008) , יכולים להיות ליבה של ההיסטוריה עצמה.

נרטיב של טראומה קשה הוא לא קוהרנטי, אלא חסר, שבור, חלקי (הרמן, 1992).

קשה לכתוב סיפור שיש בו גם גילוי עריות וגם אונס קבוצתי  והתאבדות, לצד מורשת רוחנית ואידיאליזם אקטיביסטי בצורה מסודרת וברורה דיה.

אפשר לקרוא לזה ניסיון גישוש לגשת אליו בצורה הוגנת.

---

• Ellis, C., Adams, T. E., & Bochner, A. P. (2011). Autoethnography: An overview. Historical Social Research / Historische Sozialforschung, 36(4), 273–290. https://www.jstor.org/stable/23032294
• Fidler, J. (2002, November). Kibbutz: What, why, when, where. Kibbutz Beit Ha’emek.
• Haraway, D. (1988). Situated knowledges: The science question in feminism and the privilege of partial perspective. Feminist Studies, 14(3), 575–599.
• Hartman, S. (2008). Venus in two acts. Small Axe, 12(2), 1–14. https://muse.jhu.edu/article/241115
• Herman, J. L. (1992). Trauma and recovery. Judith Lewis Herman, MD.
• Hill Collins, P. (2008). Black feminist thought: Knowledge, consciousness, and the politics of empowerment. Routledge.
• Michel, M., & Tener, D. (2023). “The problem is that a kibbutz is standing in front of you and you have no name or face for it”: Child sexual abuse risk factors and disclosure in the collective kibbutz community. Children and Youth Services Review, 148, 106887. https://doi.org/10.1016/j.childyouth.2023.106887
• Navon, H. (2010). The kibbutz crisis and the economic policy in Israel (1977-1989). University of Haifa. (82 pages, relevant pages: 7-13).
• Ortner, S. B. (2016). Dark anthropology and its others. HAU: Journal of Ethnographic Theory. https://doi.org/10.14318/hau6.1.004
• Peleg, O. (2024, May). Where did my article go? Davidson Institute of Science Education, Weizmann Institute of Science. https://davidson.weizmann.ac.il/online/firefly/%D7%9C%D7%90%D7%9F-%D7%A0%D7%A2%D7%9C%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8-%D7%A9%D7%9C%D7%99
  Shkedi, A. (2003). Words that try to touch: Qualitative research – Theory and application. Ramot Publishing. (308 pages).
• Shoham, E. (1996). The attitude of kibbutz youth to rape: Myth versus reality. International Journal of Offender Therapy and Comparative Criminology, 40, 212–223.
• Shoham, E. (2009). Reconstructing the narrative of rape in the kibbutz by the Israeli press. International Journal of Conflict and Violence, 3, 220–229.

Walla News. (2004). סטודנטית שהתאבדה בי-ם עברה אונס קבוצתי. https://news.walla.co.il/item/660765